קורס רדיו, אפריל 2020. בסוף הקורס, כשאנחנו מגיעים לשלב פיתוח תוצרי הסיום, שחר אבירי אומר “אני רוצה לעשות גרסה ישראלית של “20,000 Hertz”).
עשרים אלף הרץ הוא גם התדר הגבוה ביותר שאוזן אנושית מסוגלת לשמוע (אם אתן/ם קוראות/ים את זה רוב הסיכויים הם שאתן/ם כבר לא יכולות/ים. השמיעה שלנו יורדת באופן טבעי במהלך החיים, אני מפרט על זה בקורס הקריינות וגם הקורס הרדי והפודקאסטים שלי) וגם שם של פודקאסט נרטיבי אמריקאי נהדר שהנושא שלו הוא חקר סאונדים שמקיפים אותנו בלי שניתן עליהם את דעתנו (למשל, הסאונד שפותח כל הפקה של נטפליקס על רקע הלוגו שלהם, או ההיסטוריה של טכנולוגיות הסאונד בבתי הקולנוע. אני אוהב סאונד וגם את הפודקאסט הזה. וזו היתה הזדמנות פז להגשים חלום שהסתובבתי איתו שנים, והוא להרים פודקאסט נרטיבי (פודקאסט נרטיבי הוא פודקאסט שמספר סיפור. כמו “חיות כיס” או “שיר אחד” המצוינים של התאגיד, להבדיל מפודקאסטים לינאריים שברוב המקרים הם ראיון מוקלט או מונולוג מתוסרט כמו “התשובה” של דורון פישלר או “עושים הסטוריה” של רן לוי). האמת היא שהתחלתי להרים אחד, על חוק זכויות יוצרים (נושא שאני מלמד במסגרת לימודי הרדיו והפודקאסטים שלי) אבל התייאשתי לקראת סוף הפרויקט. הקמה של פודקאסט נרטיבי לבד היא משימה מאד מאד מאתגרת. (מה שכן, למדתי המון ואת הלימודים האלה אני מעביר כשהחברה באים ללימודי הרדיו והפודקאסטים שלי).
אניוייז, שחר אומר את מה שהוא אומר, ואני עונה לו: “אחי, אני איתך. אנחנו נבנה צוות וביחד נרים את הדבר הזה”. ידעתי שהמשימה הזו תדרוש יותר משני א/נשים והחלטתי לפנות כמה מהבוגרות והבוגרים המצטיינים/ות שלי; כדי ללמד אותם עוד קצת על הדרך, אין כמו ללמוד “דרך הרגליים”, לספק להן/ם פרויקט מכובד לתיק העבודות, וגם, וואלה, לבלות איתן/ם עוד קצת זמן :). כמעט כל מי שפניתי אליו/ה נעתרו בשמחה ולבסוף התגבש צוות מובחר שכלל, בנוסף לשחר ואלי, עוד שתי בוגרות ובוגר אחד שלי (ניקו גולדשטיין, נעמה כתבי ונועם סוויסה שבנוסף אלינו ראיינו, ערכו, כתבו והגישו).
לקח לנו שנה וחצי להרים את ארבעת פרקי הפודקאסט. בסוף העבודה עליו עשיתי חישוב ויצא שעל כל דקה מהפודקאסט עבדנו שעה וחצי. את “הסאונד של ישראל” (זה שמו של הפודקאסט) הגדרתי כמקום שבו אנחנו “חוקרים וחוקרות סאונדים שאופיניים למרחב שלנו ודרכם מנסות/ים להבין את המקום שאנחנו חיות וחיים בו מבחינה חברתית, תרבותית ופוליטית”.
לפודקאסט יש ארבעה פרקים: הראשון (בשני חלקים) הוא על ההיסטוריה של אותות מהדורות החדשות בישראל, מיומני כרמל של שנות החמישים ועד לאותות של הערוצים המסחריים של היום, השני נקרא “הסאונד של הטראומה הישראלית” והוא מדבר על צפירות יום השואה ויום הזיכרון, השלישי נקרא “הרעש של ישראל” (ישראל היא אחת מעשר המדינות הרועשות בעולם, הידעתן/ם?) והרביעי מציג שתי חברות סטארטאפ ישראליות שעוסקות במוסיקה ובסאונד: ארטליסט (Artlist) ומאי פארט (My part). אני לא רוצה לספיילר יותר מדי אבל יצא שראיינתי הלומי קרב שסיפרו על החוויה שלהם בזמן הצפירות, את מיכל, בחורה שסובלת מהיפר-אקוזיס שזו רגישות יתר לרעשים, את ארז טל, יעקב אילון, יזהר אשדות ועוד רבים שסיפרו על ההתעסקות שלהם בחדשות ומוסיקה, את יחזקאל רז, מוסיקאי מחונן ומורה שלי ועוד ועוד.
אני אחסוך לכם את פירוט כל שלבי העבודה על הפודקאסט. אני עובר עליהם במסגרת לימודי הרדיו והפודקאסטים שלי, רק אומר שלמרות שבקושי שיווקתי אותו, הוא זכה לאלפי האזנות, לביקורת מחמיאה ב”ידיעות אחרונות” וב YNET ושלומדים אותו באוניברסיטת רייכמן ובמכללה האקדמית ספיר.
כולנו מרוצים/ות ממנו מאד. תנו אוזן. אני חושב שתהנו.
הנה ה”סאונד של ישראל” בספוטיפיי Spotify
כאן ה”סאונד של ישראל” באפל פודקאסטס Apple podcasts
זה ה”סאונד של ישראל” בגוגל פודקאסטס Google podcasts
והנה “הסאונד של ישראל” באפליקציית אנקור Anchor