הרדיו ואני

היי

אני אמיר אשר ואני חיית רדיו.

גדלתי על רדיו.
למעשה, הרדיו היה בייביסיטר שלי בגילאי 4-5.
כדי שההורים שלי ירוויחו עוד כמה שעות שינה בשבת בבוקר, אבא שלי היה מסדר לי על השטיח בסלון רדיו שכוון מראש לתחנה ששידרה תכניות ילדים, כוס חלב קר (הוא כנראה היה קם במיוחד בשביל זה החמוד) וצלחת עם עוגיות, ואני הייתי נשכב על השטיח בפיג’מה, מדליק את הרדיו ונותן לו לקחת אותי לעולמות רחוקים.

846-05647535 © ClassicStock / Masterfile

(לא. זה לא אני בתמונה. האמת שרוב אלבומי התמונות שלי אצל אחותי ובלגאן להגיע אליהם)

בגיל 11 עברנו דירה לשכונה אחרת ברמת גן. את הפרידה מהשכנים שלי, צחי וגילי, ציינתי בהפקה של תכנית רדיו שבה הקלטנו פינות ותסכיתים, קראנו חדשות וראיינו אחד את השני. מעניין איפה הקסטה הזאת נמצאת היום.

כשהייתי בן 12 גיליתי שאפשר לעשות שירות צבאי ברדיו וזהו – ידעתי לאן אני מכוון.

לפני הגיוס, בצו השני (היה אז דבר כזה), קצינת הת”ש שאלה אותי לאן אני רוצה להתגייס.
עניתי: “גל”צ”.
“ואם לא תתקבל?” היא שאלה.
“אין דבר כזה.” עניתי

אחרי כמה שנים פגשתי קצינת ת”ש בדימוס. סיפרתי לה את הסיפור והיא אמרה: “תדע לך שרשמו לך “גל”צ או כלא”.

סבבה.

התגייסתי לתחנה. בלי פרוטקציה. (אין דבר כזה פרוטקציה בגלי צה”ל. נשבע לכן. ישבתי שנים בוועדות המיון לתחנה. לא מאמינות/ים? מוזמנות/ים לפתוח את הנושא בתגובות ואסביר לכן למה רק נדמה לכן/ם שיש).

העברתי בתחנה את השירות הצבאי שלי במאות, אולי אלפי שעות שידור ומיקרופון. הגשתי תכנית להיטים פורצת דרך בשם “זה קורה”, המצאתי פורמט חדש (שגם זכיתי עליו בפרס מפקד גלי צה”ל היוקרתי) בשם “הגשה עצמית” וכשנפתחה גלגל”צ נקראתי לשדר את רצועת הפריים טיים שלה – “מדינה בדרך” (היום של הדר מרקס ובני כבודי כמובן). משם עברתי ל”רדיוס 100FM”, הייתי חבר בצוות ההקמה שלה ועזרתי לגייס את הא/נשים שפתחו אותה, ערכתי (עם דורית גבירצמן, היום “מאסטר שף”) והגשתי את “מצעד המילניום” ברדיו תל אביב, המצעד הגדול שהיה אי פעם בישראל (שיא שלא נשבר עד היום), שפסגתו היתה כשהעלנו את דיוויד בואי, זוכה תואר “זמר המילניום” לשידור; ייסדתי את “השבת העברית” ברדיו ללא הפסקה 103FM, שידרתי ב 88FM, ברשת ג’ באקו 99FM, ברדיו הבינתחומי, ברדיו “הקצה”… הסתובבתי 🙂