“בימים האיומים והנוראיים האלה, כשא/נשים איבדו את היקר להן/ם מכל, כשהן/ם עסוקות בבעיות גדולות הרבה יותר מאשר הנושאים שאני מתעסק/ת בהם בפודקאסט שלי, כשאלטרנטיבת הגל הפתוח בטלוויזיה ממגנטת כל כך, האם לעניין שאפרסם פרק חדש?” השאלה הזו, בסגנונות שונים, עולה בכל מקום בו פודקאסטרים/ות נפגשים/ות: בפורומים האינטרנטיים, בקבוצות הוואטסאפ ובעולם האמיתי. התייעצתי בעניין עם כמה בעלות ובעלי פודקאסטים ובשילוב הנסיון שלי בתחום, ניסחתי משהו שאני מקווה שיעזור לכן/ם למצוא את התשובה שמתאימה לכן/ם.
מיהו הקהל שלכן/ם?
החוק הראשון בתקשורת המונים הוא “הכירו את הקהל שלכם”. בלעדיו אין לנו זכות קיום והוא ישאר נאמן לנו רק אם ניתן לו ערך אמיתי.
גם אם אתן/ם לא נמצאות/ים עם הקהל שלכן/ם בקשר של ממש, גם אם כמות הפידבקים שאתן/ם מקבלות/ים שואפת לאפס – מיהו הקהל שיש לכן/ם בראש?
לכל אחד ואחת מאיתנו, אנשי ונשות הרדיו והקריינים/ות הוותיקים/ות, יש בראש דמות של מאזין או מאזינה שאליה/ו אנחנו משדרות/ים (סליחה, אני עובר מעתה ללשון זכר ורק למען הנוחות שלי בכתיבה. נשים – אני לחלוטין פונה גם אליכן).
כשאתם מכָוונים למישהו או למישהי שחיים בתודעה שלכם אתם ניגשים למיקרופון בצורה אחרת; משדרים אחרת, כותבים אחרת.
אז הקהל שלכם – האמיתי או המדומיין, מה הוא היה אומר אם הייתם שואלים אותו אם לפרסם פרק חדש?
מי אתן/ם?
ככל שאתם חושבים על המאזינים שלכם, אסור לכם לשכוח את עצמכם. איך אתם מרגישים עכשיו, בימים האיומים והנוראיים שנפלו עלינו? אתם כועסים? אתם בדיכאון? אתם מרגישים אבודים? אתם מודאגים? מה חסר לכם? מה אתם הייתם רוצים לשמוע במצב הזה? הנה סוד – תרצו או לא תרצו, המאזינים שלכם דומים לכם מאד.
אין חוקים
בעשייה רדיופונית ובפודקאסטים אין חוקים. רדיו זו אמנות. האוויר שאתם ממלאים בתוכן הוא כמו קנוָוס שעליו אתם מציירים את הציור שלכם בעזרת הצבעים שבחרתם והכלים שבחרתם לעבוד איתם. מה שאתם רוצים, הוא שיהיה. הכל מותר.
אין זמן
יש ציבור שמכור לפרשנים הפוליטיים והצבאיים, יש ציבור שאוהב לשקוע בסיפורים אנושיים שמוכיחים את עוצמתה של הרוח האנושית, יש קהל שצריך סף ריגוש גבוה, יש קהל שמחפש לברוח, יש כאלה שמחפשים להתפרק ולצחוק והרוב המכריע מחפש גם וגם וגם, כשהצרכים שלו משתנים לאורך היום. מה שיפה בפודקאסטים הוא שלהבדיל משידורי רדיו או טלוויזיה המועברים בשידור חי, הקהל צורך אותם מתי שמתאים לו. רוב הסיכויים הם שלמעטים יתאים להקשיב ברגע שבו אתם מפרסמים את הפרק אבל אם הם אוהבים את הפודקאסט שלכם, הם ישמרו אותו להאזנה מאוחרת.
אפשר גם וגם?
שאלו את עצמכם אם אתם יכולים למצוא זווית אקטואלית לפודקאסט שלכם. אם יש לכן פודקאסט על נדל”ן אתם יכולים לדבר על הקיפאון בענף ועל היום שאחרי. אם הפודקאסט שלכם עוסק בהעצמה אישית – מיצאו סיפורים על א/נשים ששרדו תופת וגדלו בזכות מה שהיא הוציאה מהם. אם יש לכם פודקאסט בנושאי תרבות, חישבו לשוחח עם תסריטאים ובמאים על איך הם עוברים ורואים את התקופה הזאת. הרבה סרטים וספרים עוד יכתבו עליה. היום שמעתי אייטם נהדר ב”כאן תרבות” שבו איל שינדלר ראיין את אורי לוי (“שער”, “באבאגול”) על היחס שמפגינים אוהדי כדורגל ומועדונים ברחבי העולם למלחמה.
לא נעים לי
לא נעים לכם לפרסם משהו שלא קשור ב 100% למצב? מעולה סימן שאתם לא סוציופתים! אבל – אל תישמרו את חוסר הנעימות הזה לעצמכם! הביעו אותו! בין אם בכתב, בפוסט שמקדם את הפרק ובין אם בהקלטת פתיח לפודקאסט שבו תחלקו את מה שאתם חושבים ומרגישים. זה אולי יפליא אתכם, אבל דווקא דיבור כזה: אנושי, פגיע, אמיתי, מהלב, יוכל לאפשר למאזינים להתחבר אליכם בצורה עמוקה ואישית יותר מאשר הם היו מחוברים אליכם קודם.
תרגעו
קבלו מסר מרגיע: כמי שלוקחים את העשייה ברצינות אתם שקועים עמוק בתוכה. אבל שימו לב: היא עלולה לתעתע ולגרום לכם לחשוב שהיא היקום כולו. ניוזפלאש: היא לא. ולכן, אפשר לנשום. אל תיקחו על עצמכם את כל האחריות הזאת. תשאירו את הממלכתיות לתאגיד, לגלי צה”ל ולערוצי הטלוויזיה המרכזיים והזכירו לעצמכם שאתם בסך הכל בעלי פודקאסט ששוחה בתוך ים של פודקאסטים אחרים. מקסימום תעשו טעות. זה בסדר, מותר לטעות. כולם טועים ומטעויות לומדים. הכל בסדר.
ועוד דבר, במיוחד לאלה שפוחדים מטוקבקים ופידבקים שליליים: זה בסדר. לא כולם יאהבו אתכם. אין אדם בעולם שכולם אוהבים. ויותר מזה, דעו שכל מאזין שתאבדו יעזור לכם לבנות קהל מחודד יותר שיאפשר לכם לצמוח יחד איתו. כמו שאומרים: עדיף להיות דג גדול בבריכה קטנה מאשר דג קטן בבריכה גדולה.
תהיו בעשייה
המערכה הזאת עלולה לקחת זמן. זמן שאם לא תפרסמו בו, אתם עלולים להישכח מלב המאזינים ולשכוח את היכולות שפיתחתם עד עכשיו. לא חבל? בנוסף, ברמה האישית, חשוב שתישארו בעשייה כמה שאפשר. העשייה ממלאת אתכם בתחושת סיפוק וחיוניות.
בקיצור: כן
לסיכום, אלא אם כל פנסי האזהרה נדלקים לכם בראש, המלצתי היא, כן; הקליטו, עירכו, פרסמו.
אני מקווה שהפוסט הזה יעזור למישהו/י. אשמח לשמוע את דעתכן/ם בעניין ואם אתם/ן זקוקים/ות לחידוד או עצה, תרגישו חפשי לפנות, אני כאן.
אני רוצה להביע את השתתפותי באבלן/ם העמוק של כל אלה שאיבדו את יקיריהן/ם ובדאגתן/ם של אלה שיושבים/ות בבית ומחכים לדעת מה עלה בגורל האהובים/ות עליהן/ם.
כולי תקווה שהמלחמה הזאת תסתיים בהכרעה ניצחת, במהירות, ובמינימום נפגעים/ות וסבל.
אנחנו ננצח. אין לנו ברירה.
עם ישראל חי.
3>