יש בעיה עם הרדיו הישראלי ובעיקר עם תחנות המוסיקה.
בפראפרזה על “כבר הסתיו עכשיו” של תיסלם: “הכל נשמע אותו דבר”.
למה זה?
בגלל החלטות ניהוליות והמבנה הלקוי של השוק.
ברשימת התחנות הציבוריות, אלה שקיימות בזכות כספי המיסים שלנו יש את גלגל”צ ואת תחנות המוסיקה של תאגיד השידור הציבורי, בראשן 88FM ואחריה רשת ג’ וקול המוסיקה.
כתחנות ציבוריות, הן אינן מחוייבות לכפוף את עצמן לשיקולי רייטינג.
(תחנה שמונעת משיקולים כאלה מבקשת להגדיל את כמות המאזינים שלה למקסימום בכדי שתוכל לגבות יותר כסף עבור פרסומות).
אבל גלגל”צ ו 88 אינן זקוקות באמת לכסף הזה. הן יכולות, לפחות על הנייר, להרשות לעצמן לפרוש את חסותן על השוליים, לחשוף לקהל סקרן מוסיקה חדשה ומאתגרת וכפועל יוצא מזה, לעזור לשוק המוסיקה בישראל: ללהקה אלטרנטיבית שיודעת שיש סיכוי שתקבל זמן אוויר ברדיו ארצי, יש יותר מוטיבציה לפעול ויותר סיכוי להצליח.
אלא מה, שתי התחנות המואזנות והמשפיעות ביותר: גלגל”צ ו 88FM החליטו, כל אחת בנפרד ותחת הנהגתו של מנהלן לשעבר (בתקופות שונות) אלדד קובלנץ לשחק את משחק הרייטינג ולנסות להגדיל את בסיס המאזינים שלהן למקסימום בדרך היחידה האפשרית: תוך פנייה למכנה משותף נמוך.
אפשר לבקר את קובלנץ וכנראה שיש על מה, אבל ברמה המקצועית אלדד הוא מנהל מקצועי מוכשר, בעל חזון והבנה עמוקה של הקהל והמדיום (לראייה – תחת הנהגתו שתי התחנות, גלגל”צ ו 88FM (שלפני כניסתו לתפקיד לא היו חפות מבעיות מקצועיות) קפצו באחוזי ההאזנה שלהן לפסגות שהן טרם ידעו).
אבל האם זה הכרחי?
למה שלא כמו בחזונו של מייסד גלי צה”ל, דוד בן גוריון, התחנה תפעל “להיות מכשיר לחינוך הנוער והעם” (“האנומליה של גלי צהל” מאת פרופ’ אורן סופר בהוצאת כרמל, 2016). אמנם בחזונו גלי צה”ל לא היתה אמורה לשדר תכנים בידוריים כלשהם, אך משהתחילה, למה לא ליישר קו עם החזון?
ולמה שלא, כמו שכתוב בחוק השידור הציבורי (תיקון 8, 2017)
“…יפעל תאגיד השידור הישראלי –
(1) להרחבת ההשכלה והדעת;
(2) לקידום התרבות, היצירה האיכותית הישראלית המקורית, והמוסיקה הישראלית”?
האם התאגיד עושה זאת?
אפילו ברשת ג’, התחנה שמוקדשת כולה למוסיקה ישראלית ושאחוזי ההאזנה שלה לא גבוהים (בלשון המעטה. התחנה מסתובבת סביב אחוזי האזנה להן זוכות להן התחנות האזוריות שטווח הקליטה שלהן מצומצם הרבה יותר ולכן הקהל הפוטנציאלי שיכול להחשף לשידוריהן נמוך משמעותית) לא תמצאו תכנית חשובה שמקדמת מוסיקה אלטרנטיבית ו/או כזו שנעשית בפריפריה (ונעשית מוסיקה מצויינת בשני אלה, בכדי להיווכח בדבר, האזינו למשל לרדיו “הקצה”).
למה שלא כמו בבריטניה למשל, לא נקבל רדיו ציבורי איכותי, מעז וחדשני?
מנגד, קיימות התחנות האיזוריות.
ב 1995, מתוקף חוק “הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו התש”ן” פוצלה ישראל, הקטנה ממילא, לשניים עשר אזורים שבכל אחת מהן הוקמה תחנה אזורית אחת, לעיתים שתיים. עד שנת אלפיים, חמש שנים לאחר הקמתן, חלק נכבד מהן בכלל לא הצליח להגיע לאיזון כלכלי, שלא לדבר על רווח, ולכן נאלץ המחוקק לאפשר להן להגדיל את טווח הקליטה המקורי שניתן להן, כשבמקביל, הן פעלו לייצר תוכן פופולרי כמה שיותר, פשוט על מנת לשרוד.
וכך המתגוררות והמתגוררים באזור המרכז נהנים משפע של תחנות מוסיקה פופולרית: גלגל”צ, 88FM, רשת ג’, “רדיוס 100FM”, “אקו 99FM” (“רדיו תל אביב 102FM” ו”רדיו ללא הפסקה 103FM” אין מוגדרות כתחנות מוסיקה). שכולן, בהבדלים מינוריים כאלה ואחרים, מנגנות כמעט את אותה מוסיקה לאורך כל היממה כמעט.
את החלל שנוצר מנסות למלא התחנות האינטרנטיות ובראשן רדיו “הקצה”. אבל כל עוד הטכנולוגיה השלטת היא טכנולוגיית ה FM, הן אינן יכולות להוות תחרות אמיתית לתחנות המבוססות והן נאלצות לשחק במגרש אחר לגמרי, מצומצם משמעותית.
ומה עושים המאזינים? נוטשים.
רבות ורבים משוחרי המוסיקה פשוט הפסיקו לשמוע רדיו, הנוער זנח אותו כמעט כליל, בעיקר לטובת ספוטיפיי, יוטיוב ושאר שירותי הסטרימינג והקהל המתוחכם יותר מאזין לתחנות נהדרות מחו”ל דוגמת BBC6 Music הבריטית או KCRW האמריקאית.
ומי נפגע? היוצרות והיוצרים, הקהל המיטָמְטֶם והרדיו עצמו, שהמבקשות והמבקשים להצטרף לשורותיו הן/ם אלה שגדלו עליו כמדיום משעמם ובכלל לא יודעות/ים שאפשר לעשות אותו אחרת והנה לכן/ם מעגל הרסני שמסתובב כאן כבר כמעט שלושה עשורים, קורס ומקריס אל תוך עצמו.
חבל, לא?