מהו סוד ההצלחה של הפודקאסטים המואזנים בישראל?
כדי לפצח אותו נצטרך להתחיל בלהגדיר מהי הצלחה. אחד יגיד שהכנסות של מאות/אלפים שקלים בחודש מחסויות שהוא מכניס זו הצלחה, אחרת תגיד שהאופן שבו היא מיתגה את עצמה, מיתוג שמיתרגם לפניות רבות משהיא יכולה להתמודד איתן היא הצלחה, שלישית תאמר שזה שהיא מצליחה להביא כל אורח/ת שעולה בדעתה מספק אותה עד מעל ומעבר ורביעי יטען שעצם זה שהוא מצליח להושיב את עצמו פעם בשבוע שבועיים כדי להקליט ולהעלות פרק חדש הוא ניצחון שלו על עצמו ושזו מבחינתו ההצלחה האמיתית.
הכל לגיטימי והכל מצויין. הבעיה עם כל הפרמטרים האלה היא שהם לא מדידים; הם סובייקטיביים.
למשל: הכנסות של 1,000 ש”ח לחודש מחסויות לפודקאסט על אינסטלציה אינן שקולות לאותם אלף שמכניס פודקאסט על העצמה אישית. העצמה אישית פונה לקהל הרבה יותר גדול ואם פודקאסט בנושא אינסטלציה מצליח להכניס סכום כזה (כל הכבוד לפודקאסטר הדמיוני!) הרי שפודקאסט קואצ’ינג מוצלח צריך להכניס פי עשר, עשרים ויותר.
הדרך האובייקטיבית היחידה למדוד הצלחה של פודאקסט היא כמו שמודדים כל יצירה אחרת שעולה למדיה, בין אם זו תכנית רדיו או טלוויזיה או סרטון ברשתות החברותיות – בצפיות (או האזנות, או ברייטינג כמו שקוראים לזה בשפה המקצועית). מאזינות/ים זה כוח, מאזינות/ים זו השפעה, ובמקרים של פודקאסטים מסחריים, מאזינות/ים זה כסף.
כן, לא לכולן/ם זה תופס. אשת המקצוע שפתחה פודקאסט כדי למשוך לקוחות והצליחה בזה מרוצה עד הגג ובצדק אבל אם נכוון גבוה יותר, אל הפודקאסטים המואזנים ביותר, נראה שיקוף של חכמת ההמונים. משהו במה שהיוצרים/ות האלה עושים/ות הוא נכון ולכן הם/ן מצליחים/ות למשוך כל כך הרבה מאזינים. סביר להניח שאם הפודקאסטרית המרוצה ההיא תפנים משהו ממה שיודעות/ים אלה שנכנסו למצעד הפופולריים ביותר, היא תיקח את עצמה למישור אחר לגמרי של הצלחה, ודעו – עשרת הפודקאסטים המואזנים בישראל מביאים פי כמה וכמה יותר מאזינים/ות מכל מאות הפודקאסטים האחרים שנמצאים מתחתם ברשימה גם יחד!
כדי לפצח את סוד ההצלחה של הפודקאסטים המואזנים ביותר נכנסתי למצעדי ההאזנות הישראליים וניתחתי את 20 הגדולים בשני המצעדים המרכזיים – זה של ספוטיפיי והזה של אפל פודקאסטס.
כן, המצעדים האלה בעיתיים. אנחנו לא באמת יודעות ויודעים איך מודדים אותם ועד כמה הם אמינים אבל זה מה יש וגם – כמו שכתבתי וכמו הרבה דברים בעולם שלנו (מצעד עשירי העולם, רשימת האתרים הפופולריים באינטרנט, מצעד ההכנסות של זמרים/ות פופולריים) יש פסגה גבוהה מאד שמאוכלסת על יד בודדים/ות, אחריה ירידה תלולה למקבץ של כאלה שמשיגים מספרים בינוניים ואחריה זנב ארוך של פודקאסטים (במקרה שלנו) שזוכים לעשרות בודדות של מאזינות/ים לפרק, וזה במקרה הטוב. בעצם זה שדגמתי את רשימת עשרים הגדולים משני המצעדים כללתי, בוודאות, את המואזנים באמת, סיכוי גדול ששללתי אפשרות של העלמת עין מאחד הבינוניים (מאות האזנות, אולי אלפים לפרק) ודיללתי קצת את התוצאות בזכות כניסתם של כמה פודקאסטים קטנים יותר לרשימה.
אלה הנתונים איתם עבדתי, כפי שנלקחו האתר Chartable ביום ראשון, 10.9.23
קודם כל, מעניין לראות שבין עשרים הגדולים בשני המצעדים יש רק שש חפיפות (“אחד ביום”, “שיר אחד”, “תחושת בטן”, “בואי נדבר רצח”, “חיות כיס” ו”חושבים טוב”). האם מאזינות/י אפל שונות/ים כל כך בטעמן/ם מאלה שמאזינות/ים בספוטיפיי? אולי, אבל סביר יותר להניח שהרשימות לא מדויקות.
מתוך 34 הפודקאסטים שנשארו ביטלתי שניים שאינם הפקות ישראליות: את זה של ג’ו רוגאן ואת “Distractable”, וכך נותרתי עם 32, שאיתם עבדתי.
24 מתוכם, 75%, מופקים על ידי גופי תקשורת גדולים ו/או על ידי עיתונאים מקצועיים (“שיר אחד”, “חיות כיס” ו”זינוק לאתמול” הן הפקות של תאגיד השידור הישראלי, “אחד ביום” של N12, “דגנים מלאים” של “שמע”, “מפלגת המחשבות” של בית אבי חי (ושל אפרת שפירא רוזנברג – YNET, “רשת”, “כאן”), “Unholy” של “קשת”, הפודקאסט של ליאל אלי ו”הצד השלישי של המטבע” של “אדיותר”, “השבוע” של “הארץ”, “טייכר וזרחוביץ'” מבית רדיו ת”א, “באות בזמן” של ALL IN, “הפודיום” ו”לשחרר את הדוב” של רשת “הפודיום”, “בזמן שעבדתם” של מאקו, “בוקר חדש” של אקו 99, “מנועי הכסף” (“כלכליסט”), “האינטרסנטים” של The marker ו”האזנה מודרכת” של גל”צ). “קיצור תולדות האנושות” אינו פודקאסט פר-אקסלנס: מדובר בהקלטות של הרצאות של יובל נוח הררי, אבל עם הרזומה שלו אני מרגיש נוח לשבץ אותו בצד ה”אנשי התקשורת המקצועיים”, ובעוד רגע תבינו את ההגדרה שלי לרובריקה השניה.
שמונה האחרים שייכים למפיקים עצמאיים, טאלאנטים שהתגלו דרך הפודקאסט שלהם (“תחושת בטן” של מתן חכימי, “בואי נדבר רצח” של שלי שמורק וקרן סיאורדיה, “השקעות לעצלנים” של תמיר מנדובסקי, “חשיבה פורצת דרך” של פז אושרן, “בורסה והשקעות” של צביקה ברגמן, “חושבים טוב” של יהודית כץ, ו”גיקונומי” של ראם שרמן ודורון ניר). השמיני – הפודקאסט של נטע צ׳רנר שהצליח להיכנס למקום השמיני באפל פודקאסטס (ירידה מהמקום החמישי) הוא פודקאסט חדש מאד, נכון ליום פרסום הנתונים היה לו רק פרק אחד באוויר, מה שמעלה את השאלה מה בדיוק קרה שם במצעד (אני לא יודע בוודאות, רק אציין שאפקט “הפרק הראשון” הוא מוכָּר – המון א/נשים מהמעגלים הקרובים של היוצר/ת נכנסים לשמוע פרק ראשון מתוך סקרנות ופירגון ו, למעט מקרים קיצוניים, רובים המכריע עוזב לפני כמה דקות אחרי תחילת הפרק, בטח לפני סופו ובטח ובטח לפני שעולה הפרק השני לאוויר שמשיג מספרים בטלים בשישים לעומת הראשון).
אז מה סוד ההצלחה שלהם?
נתחיל בעצמאיים – הפודקאסט עם מספר הפרקים הקטן ביותר מביניהם הוא “השקעות לעצלנים”, הפודקאסט שנושא את שם הספר רב המכר, עם 41 פרקים. לשאר, לכולם חוץ מאחד (“חשיבה פורצת דרך – 78 פרקים נכון לרגע זה) יש יותר ממאה פרקים באוויר, “בואי נדבר רצח” עם מעל 300.
טענתי היא, ויסכימו איתי רבים/ות, שהתמדה מביאה הצלחה. היוצרים/ות משתפשפות/ים עם הזמן, לומדות/ים מה עובד ומה פחות ואם תדגמו פרק אחרון ואת אחד הפרקים הראשונים, תשמעו הבדלים דרמטיים ביניהם.
רוצה לומר – מילת המפתח היא ניסיון.
הצוותים של שאר עשרים וארבעה הפודקאסים המצליחים בישראל מביאים איתם שנים ולפעמים עשרות שנים של ניסיון, ושנים של ניסיון בגופים כמו “כאן” או “גל”צ” מיתרגמים לאלפי שעות מיקרופון ועבודה על תוכניות.
במה בא לידי ביטוי פודקאסט טוב? בסאונד, בבקיאות המגיש/ה בתורת הראיון, באיכות הקול וההגשה שלו/ה, בטיב העריכה, בעומק התחקיר ובעוד פרמטרים. כל אלה ניתנים לפֶּרוק נוסף – למשל, מגיש טוב, לפני הכל, יודע איך לשבת מול מיקרופון. מספיק שתדגמו כמה מהפודקאסטים שאינם ברשימה (לעיתים אפילו מאלה שכן) ותבחינו שלא שומעים את המגיש/ה היטב. באלה שמצלמות/ים את הפודקאסטים שלהן/ם אפשר ממש לראות את זה בעין. אלו דברים קטנים שלומדים תוך כדי תנועה, בעשייה, ורצוי מול אנשי/נשות מקצוע מלוות/ים שעוזרות/ים ונותנות/ים פידבקים. או קחו דוגמא סופר נקודתית אחרת – איש סאונד מנוסה יודע לבחור את המיקרופון שמתאים לחלל שבו הפודקאסט מוקלט כדי שהתוצר יישמע הכי טוב שאפשר. אלה דוגמאות קטנות, אבל הרבה פרטים קטנים הם אלה שיוצרים את המכלול.
כשאתן/ם שומעות/ים את “שיר אחד” (ורוב הסיכויים שאתם/ן שומעות/ים אותו), אתן/ם בכלל לא שמות/ים לב כמה ידע, שנות נסיון ושעות עבודה באות לידי ביטוי בחצי השעה של הפרק.
יש תפיסה רווחת שאומרת “מה הבעיה? נקנה מיקרופון, נחבר אותו למחשב, נזמין אורח/ת ונעשה פודקאסט!”. זה נכון, רק שהחוכמה היא לעשות פודקאסט טוב, פודקאסט מצליח.
אז איך עושים את זה?
אפשר לעשות, ולעשות הרבה, עשרה-עשרים-שלושים-ארבעים פרקים ולקוות לטוב (לא חסרים פודקאסטים עם עשרות רבות של פרקים שלא זוכים להצלחה. התמדה היא דבר נהדר אבל היא לא מספיקה כשלעצמה. החוכמה היא ללמוד תוך כדי תנועה, לקבל פידבקים, להקשיב להם ולדעת להשתפר מפרק לפרק). אפשרות שניה, שחוסכת הרבה זמן וטעויות היא ללמוד איך עושים את זה נכון מאנשי/ות מקצוע בעלי/ות ניסיון.
כן, כמי שעושה תקשורת מעל 30 שנה, שמלמד תקשורת מאז 2007 ושהרים בית ספר לתחום, אני כביכול בעל אינטרס, אז בואו ננטרל אותו – יש מלא א/נשים שמלמדות/ים כל מיני אספקטים של הפקת פודקאסטים. אבל כמו בכל תחום, בפרט בשנים האחרונות, לא חסרים ביניהם שרלטנים ומומחים-מטעם-עצמם. אני רוצה שתצליחו ולכן קחו טיפ אחד לפני שאתם/ן ממהרות/ים להרשם לקורס כזה או אחר והוא – שימעו את התוצרים שהופקו ע”י הגוף שאליו אתם/ן הולכות/ים, בידקו כמה הם מצליחים. אם אתן/ם רוצות להרים פודקאסט מצליח – תלמדו ממי שכבר עשה/תה כאלה.
אז לסיכום, לפני שאתן/ם קופצות למים, קחו כמה שיעורים. הם יחסכו לכן/ם שעות של עבודה סיזיפית ולא יעילה ופרקים על גבי פרקים של תוכן שלא מחזיק, פשוט כי הוא לא טוב מספיק.
ומה דעתכן/ם? אשמח לשמוע בתגובות!
לאתר בית הספר שלי onaircollege.co.il