אני יליד 1970, בוגר ילדות רגילה, מעמד-ביניימית בשכונה רמת-גנית נטולת ברק, וגדלתי על רדיו. כילד צעיר הייתי שומע, כמו רוב בני דורי, את “לבת, לבן ולמי שמתעניין” (רק עכשיו אני חושב על המקום שקיבלו הבנות בשם התכנית. לא עניין מובן מאליו אז ובטח לא היום, ארבעים ומשהו שנים אחרי, שנים שבהן הלכנו אחורה, גם בזה). ב”לבת ולבן” היו תסכיתים, המְחזות רבי קולות של ספרי מופת לילדים כמו “ניסן ורחמים משיכון ב'” של רעיה בלטמן, “מפינקסו של הגמד סיפורון” של טובה הרשקוביץ, “כל מה שהיה אולי וכל מה שקרה כמעט לקרשינדו ולי” של דבורה עומר, “הקומ
דיה האנושית” של וויליאם סרואין ועוד. הם גירו את האזניים, גירו את האינטלקט, העשירו ולימדו, והכל באופן בידורי וממגנט. אלה היו הפקות רדיופוניות מפוארות שיועדו לקהל אינטליגנטי ובוצעו בהקפדה יתרה. אהבת רדיו שרתה על כל שניה של התכניות היומיות המושקעות האלה, והיום, כשאני עמוק בתוך התחום, אני יכול להעריך שכל שעה של רדיו נולדה מתוך 6-7 שעות של הכנה מוקדמת.
כשגדלתי עברתי, כמו כולן/ם, לשמוע את “חתול בשק”, שלוש בצהריים ברשת א’, שבין יוצריה היו דויד גרוסמן, יואב גינאי, גדי טאוב הצעיר ואחרים, חתיכת צוות לעניין. היו בה פינות מקוריות: “סטוץ” הקורעת מצחוק ו”סכנה באנדימון” – תסכית מדע בדיוני (!), אם להזכיר שתיים מהן. בהמשך, בחופשים הגדולים, שמעתי את יקיר אביב בבוקרי רשת ג’, מגיש תכנית שנונה ומצחיקה, מין דידי הררי מתוחכם, בשם “שלושים בָּצֶל” (כמה אפשר ללמוד על העולם שהיה ואיננו משמות תכניות הרדיו.. “שלושים בצֶל”! הלוואי והיו “שלושים בצל” בחודש אוגוסט. אנחנו כבר מעל ה 40), את קול השלום שהביאה ניחוח של חו”ל (וגרסאות רימיקס נדירות במסיבות יום השישי של גד ביטון) וכמובן את המאסטרפיס “מה יש” של ארז טל ואברי גלעד בגל”צ. זה היה טקס – חוזרים מבית הספר, אוכלים משהו, הולכים לחדר, סוגרים את הדלת ומתמסרים לרדיו לשעה הכי מצחיקה, הכי יצירתית, הכי שנונה, הכי מחתרתית והכי מקורית שאפשר להעלות על הדעת. התמזל מזלי ואני גאה להימנות על החוליה הבאה בשרשרת הגל”צית, חוליית סוף האייטיז ותחילת הניינטיז, כשלפני נפילים כמו דורי בן זאב הגדול מכולם, אלי ישראלי פורץ הדרך עליו השלום, מיכל ניב האהובה לנצח, אורלי יניב הנהדרת, יואב קוטנר כמובן וכל האחרות והאחרים שקצרה היריעה מלהזכיר.
אבל אז, באמצע הניינטיז, עם כניסתו של אלדד קובלנץ לתפקיד מנהל גלגל”צ, האחות המוסיקלית הצעירה של גלי צה”ל, התרחש השבר הגדול של הרדיו הישראלי. לפני שאפרט חשוב לי להבהיר – אלדד הוא איש תקשורת גדול בעיני, אולי הגדול ביותר שיש כאן, אבל אלדד קיבל החלטה ניהולית ולהחלטה הזו היו תוצאות הרסניות.
ההחלטה של אלדד היתה לפעול על פי מיטב המסורת של התחנות המסחריות בארה”ב ולפרמט את התחנה: להשטיח את לוח השידורים, לבטל את התכניות האישיות של השדרנים/ות ולהתיר מספר מדוד של פתיחות מיקרופון בשעה (ארבע ליתר דיוק), שבהם מותר היה למסור דיווחי תנועה ואינפורמציה מינימלית על השירים בתכנית (מה שנקרא בשפה המקצועית “שמענו נשמע” (כלומר שמענו את השיר X ועכשיו נשמע את השיר Y). מי שחרג/ה מהנוהלים ננזף/ה. בנוסף, אלדד החליט על רשימה מצומצמת ביותר של שירים אותם מותר היה להשמיע בתחנה (השם המקצועי לזה הוא Pool – מאגר השירים שמתוכו התחנה בוחרת את המוסיקה שהיא משדרת), כולם להיטי מיינסטרים שווים לכל נפש. מלבד הזינוק הדרמטי שנרשם ברייטינג של התחנה (“כולם רוצים שירים פשוטים” אמר גרוניך וכמובן שצדק), היו להחלטה הזו כמה השלכות הרסניות. למשל, לסצנת המוסיקה הישראלית. בהעדר הסיכוי להיות מושמע בתחנת המוסיקה מס 1 בארץ, לצעירים לא היתה מוטיבציה להקים להקות מקוריות שיאתגרו את המיינסטרים מה שהרג את תקופת פריחת להקות הניינטיז – מ”איפה הילד?” ל”תערובת אסקוט” ומ”בלגאן” ל”זקני צפת”. יותר מזה: לצעירים כבר לא היתה סיבה לשמוע רדיו.
יש פרשנות שאני מאד אוהב לסיפור ארבעת הבנים בהגדה של פסח ולפיה, ארבעת הבנים הם למעשה בנים זה של זה. כלומר האב המקורי היה חכם; אבל משום שהוא לא העביר את התורה לבנו, הבן גדל והיה לתם. התם, שלא היתה לו תורה להעביר, גידל בן נטול שורשים, מה שהפך אותו לרשע, ובנו שלו, כבר בכלל לא ידע מה לשאול.
הצעירים של אז, היום כבני 40, כשחיפשו מוסיקה חדשה ומאתגרת, כזו שלא פונה אל המכנה המשותף הרחב ביותר, עזבו את הרדיו ופנו לאפיקים אחרים. אלה שבאו בעקבותיהם כבר בכלל לא ניסו.
כמובן שכניסתם של האינטרנט ושל שירותי הסטרימינג, מיוטיוב ועד ספוטיפיי, הוסיפה רוח גבית משמעותית לטרנד עזיבת הרדיו אבל עובדה היא שבמדינות אחרות בעולם יש תחנות אלטרנטיביות משגשגות וכשאנשים מחפשים מוסיקה חדשה הם פונים אל הרדיו הישן, ניזונים ממרכולתם של שומרי סף איכותיים – עורכים מוסיקליים סקרנים, סופר מעודכנים ואקלקטיים.
כן, יש לנו את 88FM, שעברה תהליך השטחה דומה ע”י אלדד (תהליך שהוליד את תנועת ההתנגדות “משמר 88”, שלא ממש זכתה להישגים בשטח) וגם את גלגל”צ בגילגולה הנוכחי, שתי תחנות שקצת נפתחו בינתיים, אבל האפקט הוא לא אותו אפקט: הוא מצומצם יותר והוא הגיע קצת מאוחר מדי; הצעירים/ות והצעירות/ים קצת פחות שומעים הרבה פחות רדיו.
יש כח בעולם שנקרא אפקט המטוטלת. לפיו, טרנדים נעלמים ואז חוזרים. קחו את הכְּתָב למשל: במצריים העתיקה כתבו בסמלים, אחר כך עברה האנושות לכתוב באותיות ובמילים ועכשיו היא חזרה לביטוי גרפי של רעיונות – באמצעות אמוג’ים. או האזנה לסיפורים – אם פעם היינו יושבים סביב המדורה ומקשיבים לזקן השבט מספר את סיפוריו, הרי שברבות הימים עברנו לקרוא ספרים מן הכתב והנה עכשיו שוב – יותר ויותר מאיתנו צורכים את הסיפורים שלנו דרך האוזניים – באודיובוקס.
הנה גם הרדיו האינטליגנטי והמושקע חזר – באמצעות תאגיד השידור הישראלי. פודקאסטים כמו “שיר אחד” ו”חיות כיס” הם מופת של עשייה אודיטורית ומי שלא מאזינ/ה ל”כאן תרבות”, הגלגול החדש של רשת א’, מפסיד/ה תוכן נפלא. וגם לילדים יש תוכן נהדר – בזכות יוזמות של תאגיד השידור ושל יוצרים עצמאיים כמו יובל מלחי למשל.
אז אל תספידו את הרדיו – אחוזי ההאזנה שלו עדיין גבוהים וביחד עם נתוני ההאזנה לפודקאסטוספירה (המצאתי מילה!) הוא אולי גבוה מאי פעם. נכון, ההאזנה מבוזרת יותר, כי כמות התוכן גדלה לעין שיעור, אבל בסך הכל יש אודיו איכותי שם בחוץ ואפילו מוסיקה טובה! פשוט צריך קצת להתאמץ כדי למצוא אותה, היא שם – בתחנות אינטרנטיות דוגמת “הקצה” למשל.